כל אדם יוצר את אופן התנהלותו בעולם. כל אדם אחראי לבחירות שיוצרות את מסלול חייו, אלא שהמסלול קשה ומלא מהמורות בדמות פחדים, חרדות וכאבים. מנגנון התפתחות הכעס ניזון מהתסכול הבסיסי הראשוני שמהותו ההתמודדות עם הקשיים הטבעיים של החיים.
החרדה הקיומית הבסיסית כוללת את השאלות הקשות:
האם נצליח בכוחותינו הדלים לצלוח את הסכנות האורבות בדרך ?
האם נצליח למלא את המשימות ההתפתחותיות שלנו, ללמוד קרוא וכתוב פיזי ורגשי ?
האם נצליח למצוא עבור עצמנו ועבור יקירינו את המקום הבטוח שיגן עלינו מפני המערבולות המאיימות לבלוע אותנו חיים .
למעשה באנו לעולם מצוידים בכל הכלים כדי ללמוד כיצד להתמודד עם המגוון האינסופי של משימות החיים אלא שהמשימות לא קלות ונלוות אליהן חרדות ביצוע וחרדות קיומיות . כדי להמשיך למלא את המשימות ההתפתחותיות שלנו אנו זקוקים למרחב בטוח הכולל אנשים שמוכנים להיות שם בשבילנו ולהקל את הנשיאה בעול. על מנת להתמודד עם החרדות הקיומיות הבסיסיות שניתן לכנותן במילים אחרות חרדת המוות או חרדת החיים, אנו זקוקים לאדם נוסף לידנו שירגיע אותנו ויהיה שם לידנו כדי שלא נהיה לבד מול הפחדים והחרדות.
הטעות הגדולה היא שמבלי משים אנחנו מטילים על האנשים שאיתנו את האחריות לקיומם של פחדנו וחרדותינו ומצפים מהם שיפתרו עבורנו את אותן מצוקות. הם כמובן לא יכולים ולא צריכים לפתור עבורנו את קשיינו. ואנחנו, מתוך טעות בהסתכלות, מאשימים אותם בעצם קיומם של קשיינו ובדיוק באותו רגע הם כבר לא שם בשבילנו. הם מתרחקים מאיתנו ואף פוחדים שמא נפיל עליהם את מלוא האשמה של בעיותינו. ואז כולנו נמצאים במלכוד ולא יודעים כיצד לצאת ממנו .
הדינמיקה של התפתחות הכעס
נקודת המוצא של הכעס היא הבקשה ,הצורך, הזעקה לעזרה שלא באו לידי ביטוי מילולי ולא הופנו בצורה פשוטה וישירה אל הנמען. הכועס חווה תסכול, חוסר אונים, כאב, פחד המעוררים בעוצמה את החרדה קיומית, היינו, חרדת המוות. בזמן התעוררות החרדה הקיומית מתרדמתה זקוק הכועס למישהו שיהיה איתו ויאפשר לו להרגיע את החרדה ולהחזירה לפרופורציות הנכונות כי ברור שהיא נמצאת שם אצל כולנו כל הזמן אלא ברמות עוררות משתנות ובעוצמות בסיסיות שונות.
הכועס הפוטנציאלי במקום לבטא בקשה פשוטה :
" קשה לי, אני חרד שמא …."לא אוכל לבצע את המשימה " …." לא אוכל להמשיך לקיים את עצמי ואת משפחתי מבחינה כלכלית ופיזית" ….." העולם עלול להתנכל לי "……" האנשים הסובבים אותי יתאכזבו ממני ולא יאהבו אותי " ועוד מגוון אינסופי של פחדים מודעים ולא מודעים .
הכועס הפוטנציאלי במקום לתרגם את הפחדים לבקשה אופרטיבית פשוטה :" הקשיבו לי, היו עימי בזמן שהפחד מציף אותי, אמרו לי שהכל יהיה בסדר ויחד נצליח להתגבר על הקשיים, עזרו לי להתמודד עם הקושי האמיתי שמעורר את החרדות הקיומיות והכי חשוב אל תנטשו אותי בדיוק עכשיו, עכשיו ממש עכשיו אני זקוק לכם או לך."
אלא שהכועס הפוטנציאלי פוחד לבטא את מצוקתו, מתבייש בעצם קיומה ומעדיף לשתוק אותה או לצעוק אותה בצורה של הטלת האשמה באדם אליו מופנה הכעס במקרה הטוב או בעולם כולו במקרה הפחות טוב.
הכועס זקוק לנחמה , לרגיעה, לקרבה מרגיעה אלא שהוא לא יודע ולא מיומן בהבעת בקשות פשוטות ואז הוא מדמיין שהאחר יבין את הבקשה שלו ללא מילים ויהיה שם בשבילו אלא שהכועס מצפה שהאחר יפתור עבורו את ההסתבכות הרגשית שנקלע אליה ויעשה בדיוק מה שירגיע אותו ויחזיר לו את האמון בעצמו ובכוחותיו.
האחר באופן טבעי, שבוי בתוך הפחדים והחרדות שלו ולא תמיד מצליח להקשיב רוב קשב לבקשות הלא מילוליות של הכועס ואכן לא עונה על צרכיו או יותר מכך עלול לדרוך, לא בכוונה , על המקומות הרגישים של הכועס ואז לכועס ישנה עילה להתנפל על האחר ולהפנות כלפיו את התסכול והפחד שלו ולהטיל עליו את האחריות לעצם קיומם.
בדיוק ברגע זה מתעוררים אצלו הפחדים והחרדות הקיומיות הפרטיות שלו מתרדמתם ונכנסים לסחרור מטורף שעלול לשאוב את שני השותפים לבור שחור שהיציאה ממנו קשה ומסובכת במיוחד.
אילו הנכעס היה מסוגל בזמן אמת לערוך הפרדה בין החרדות והקשיים של הכועס לבין הפחדים והחרדות שהכועס הצליח ביד אומן לעורר בו , אולי היה מצליח להגיב בצורה הנכונה , להקשיב לבקשה שלא הובעה ולהיות שם בשבילו, להרגיע, לחבק ולהכיל את הכועס וחרדותיו.
אלא, שמרגע שהנכעס נכנס למערבולת הוא מגיב באחת משתי התגובות לסכנה הקיומית או בשתיהן: הילחם או ברח.
בתגובה הראשונה:
הנכעס עלול להגיב בכעס נגדי ולהפנות כלפי הכועס את כעסו שלו ולהרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון מכיוון שהוא מגונן על עצמו מפני התוקפנות שהופנתה כלפיו ומשיב מלחמה שערה. בנקודה הזו הוא זוכה לתמיכה רחבה של החברה שמגוננת על עצמה מפני התפרצויות הזעם והאלימות של הפרטים האלימים בתוכה על ידי הענשתם וכליאתם מאחורי סורג ובריח. לנכעס ישנה לגיטימציה מלאה לא לקבל את הזעם המופנה כלפיו ובעצם מרגע זה הוא מתרחק מהכועס ומעצים את חרדותיו.
התגובה השנייה של הנכעס היא בריחה.
הבהלה הגדולה שהכעס המופנה כלפיו מעוררת בו, גורמת לו לנתק מגע ולברוח כל עוד נפשו בו. גם לכך זוכה הנכעס ללגיטימציה מלאה מהחברה, שרואה בו קורבן ומעודדת אותו להתרחק מהתוקפן. לעיתים קרובות הנכעס נוקט באופן לא מודע בשתי האפשרויות גם משיב מלחמה שערה וגם בורח . בכל מקרה הכועס שלנו נשאר בבדידותו, הפחדים והחרדות מועצמים פי עשר ומכאן ועד התפרצות הזעם האלימה המרחק קצר . בנקודה הזו, שבה ערכנו צילום רנטגן לתהליך התפתחות הכעס, נשאלת השאלה האם וכיצד ניתן למנוע את הסחרור האינפלציוני של מערבולת הכעס ששני השותפים מעורבים בה? באיזה נקודות ניתן ליצר חזרה לנקודת המוצא ואי הסלמה של המצב .
ישנן כמובן שתי נקודות: הנקודה הקשורה לכועס והנקודה הקשורה לנכעס.
הנקודה הקשורה לכועס נמצאת בפיתוח היכולת של הכועס לבטא את רגשותיו ואולי לפני כן לא להתבייש בעצם קיומם. אנשים רבים מתקשים להכיל בתוכם את קשייהם והחרדות הקיומיות המאיימות עליהם והם מעדיפים להמיר , באופן לא מודע, את הפחדים הללו לדרמת כעס שבה מעורבים אנשים נוספים , המאפשרים להם להשליך עליהם את הגורמים לכעס במקום להתייצב מול הפחד כפי שהוא.
אין ספק שהתמודדות לא ישירה עם הפחדים מעצימה את הפחדים ויוצרת מעטפת נוספת של פחדים : הפחד מפני הפחד , דבר שממשיך להגביר את הקושי לבטא בצורה פשוטה וידידותית לסביבה את המקור האמיתי לתחושת התסכול וחוסר האונים . כדי לשחרר את הכועס מהחרדה לבטא את רגשותיו חשוב לאפשר לו מרחב בטוח שבו יוכל ללמוד לזהות את הרגשות הנמצאים מתחת לפני השטח , להכיר בקיומם, להכיל אותם וללמוד להתיידד איתם. האוטומט של כולנו הוא לברוח מלהתבונן בקושי , אנחנו נעשה הכל רק לא להסתכל לקושי בעיניים ולא לפחד כלל.
לכן, הדרך שנראית הכי נכונה להתמודדות עם המצב המורכב הזה, היא לייצר מדיטציות מיוחדות להתבוננות אמיצה בקשיים, ובחרדות המלוות אותנו בכל צעד ושעל של דרכנו ההתפתחותית. במדיטציות הללו לומדים להתבונן לקשיים בעיניים . בדיוק כמו שאנחנו מתבוננים בנשימה שלנו, במצב הפיזי שלנו נלמד לזהות היכן הקשיים, החרדות והפחדים התמקמו בגוף שלנו וכיצד אנחנו יכולים להפנות את מלוא תשומת הלב שלנו והמודעות הגבוהה שלנו על מנת לראות את הקושי בגודל האמיתי שלו ולראות אותו בפרופורציות הנכונות, לא בגודל המפלצתי שיצרנו בתודעה שלנו תוך כדי בריחה מלראות את הקושי כפי שהוא באמת.
במהלך ההתבוננות בקושי חשוב ללמד את הכועס לבטא את רצונותיו, בקשותיו, תחושותיו באמצעות מסר אני ולא באמצעות מסר אתה. כאשר הכועס מפנה את בקשותיו לאחר במסר אתה, כלומר: אתה צריך לעשות כך וכך, אתה לא עשית כך וכך הוא יוצר אצל האחר תחושת אשמה כאילו הוא האחראי לקיומה של הבעיה .
אילו הוא יביע את בקשתו במסר אני, כלומר: קשה לי כאשר אתה עושה כך וכך אני מבקש שתעשה כך וכך, האחר יהיה משוחרר מרגשות האשמה הנלווים למסר אתה ויוכל להתפנות רגשית ורוחנית ולהתגייס ולהיענות לצורך האמיתי של הכועס.
הנקודה השנייה שבה ניתן לסובב את הגלגל לכיוון אחר היא הנקודה הקשורה לנכעס. אם הנכעס יבין את הדינמיקה של התפתחות הכעס ויבין שלא הוא אשם בעצם קיומה, הוא פשוט שימש כתובת עבור הכועס להפנות אליו את תסכוליו ופחדיו מתוך אמונה שהוא יוכל להכיל אותם ויוכל לתת מענה אמיתי, יושיט לו יד, יחבק אותו וירגיע את חרדותיו הקיומיות.
אחרי הבהלה הראשונית שחווה הנכעס אם הוא יוכל לזכור שהכועס זקוק לו נואשות ובמקום מאוד עמוק בתודעה שלו הוא סומך עליו ומאמין שהוא הכתובת הנכונה עבורו לבקש את הבקשה הפשוטה : "היה איתי, אל תפחד מהתפרצות הכעס, פשוט אין בידי כלים אחרים, ברגע זה, לבקש את עזרתך" . אם הנכעס ילמד להרגיע את עצמו ולראות שתפקידו להיות שם בשבילו במובן הרגשי והפיזי, היינו , לתת לו משהו לשתות או לאכול , לעזור לו להפחית את עוצמת הזעם המתפרץ ובעיקר להעביר לו את המסר שהוא לא לבד בהתמודדות הקשה והכואבת מול הקשיים, הפחדים והחרדות שיש לכולנו מעצם היותנו בני אנוש.
