מכע״ס לאהב״ה

קוראים יקרים,
את הספר הזה כתבתי מדם ליבי, ומהבחירה המודעת שלי להתעמק בתופעה המבלבלת והמאתגרת שנקראת – ODD , ובשמה המלא Oppositional Defiant Disorder – כעסנות-עקשנות-סרבנות, ובקיצור כע"ס. תופעת הכע"סנות אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים, היא תמיד מאתגרת מאוד, ומשפיעה עמוקות על כל זירות החיים: המערכות המשפחתיות, החינוכיות-טיפוליות, החברתיות, המקצועיות – וכל מה שביניהן.

מעבר לכך, השפעת התופעה חורגת מהמערכות המקומיות של המתמודדים עימה, ושולחת אדוות כמו אבן שנופלת לתוך מים, למרחקים הנמתחים הרבה מעבר לגודלה הפיזי. מערכות רבות, שעוצבו ונבנו בשביל לתחזק ולקיים את החברה ואת הפרט ה"נורמטיביים", עומדות חסרות אונים מול התנהגות חריגה שאינה "סופרת" סמכות, אינה מקבלת על עצמה מרות, אינה מתנהלת על פי חוקים ונורמות – אם הם כתובים ואם לא – ואינה "מתיישרת" עם הערכים המוכתבים כביכול על ידי התרבות, ונאכפים על ידי רשויות הממונות על החוק והסדר בכל ארגון חברתי.
אנשים המתמודדים עם ODD , כדבר ראשון, קוראים תיגר על אחד העקרונות החברתיים הבסיסיים שקיימים בכל ציוויליזציה בצורה כזו או אחרת: קיומם של גורמי סמכות, שאת מרותם יש לקבל למען הסדר הטוב של הפרט ושל החברה כולה. גורמי הסמכות הללו רלוונטיים כל אחד לזירה שבה הוא אמור לשלוט, כלומר הורים – בבית, מורים – בבית הספר, שוטרים – ברחוב, מנהלים – בארגון, שופטים – בבית המשפט וכן הלאה. אבל אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים כע"סנים, הזירה אינה משמעותית ואין זה משנה מי גורם הסמכות. כך או כך, הם עושים כטוב בעיניהם, נגד, דווקא, למרות ובגלל, ואם לא בטוב, אז ברע.
בשפה מקצועית אנו קוראים להתנהגות כזאת – התנהגות לא מווסתת, כלומר הפרט מתקשה לנהל או לווסת את עצמו – את רגשותיו ואת פעולותיו – בתוך מערכת שדורשת ממנו צייתנות ומכתיבה לו ציפיות. הקושי בהסתגלות למערכות החיים גורר פעמים רבות תסכול גדול, כרוך בדרך כלל בחרדה מצמיתה, ומעורר התגייסות עצמית של אותו פרט למלחמת כול בכול, במטרה להדוף את ניסיונותיהם של הגורמים השונים להשליט עליו משמעת ולקבל ממנו צייתנות למרות. המלחמה האישית הזאת – אין לה חוקים ואין בה עכבות, כמוה כמלחמת הישרדות לכל דבר ועניין, על פי הפסוק "הקם להורגך השכם להורגו" – מכיוון שמבחינתם, כפייה של צייתנות על ידי גורם זר משולה במידה מסוימת למוות, או לפחות מאיימת כמוהו. בהתאם, המלחמה הזאת כוללת התפרצויות זעם, כעסים, ולעיתים גם אלימות קשה.

החברה באופן טבעי מתקשה להכיל אנשים שאינם מסוגלים לווסת את התנהגותם, שמגיעים להתפרצויות זעם ושאינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים שעליהם בנויה חברה מתוקנת ופועלים על פיהם. חברה, ככלל, גם כך מתקשה להתנהל בצורה יעילה בהינתן העובדה שלכל אדם הסגנון האישיותי הייחודי רק לו, ולא כולם מתיישרים על פי אותו סרגל אחיד.
לכן יש נטייה לחברות אנושיות "לעצב" את האנשים שמהן הן מורכבות וליצור מהם מעין מקשה תרבותית אחת.
אפשר לראות זאת בבית הספר, בצופים, בחברות עם תרבות חברתית מאוד מחייבת כמו דת, או תרבות ארגונית מאוד מחייבת כמו צבא.
ככל שהחברה יותר מתירנית ויותר מקבלת לתוכה את השונה והאחר, כך מתרבים ומעמיקים אתגרי הניהול והארגון שלה.
עם זאת, ככל שעברו השנים והתפתחה החברה האנושית, למדנו כחברה לקבל ולהכיל רגשות של פחד וחרדה, להבין אותם ולתת להם מענה טיפולי. הפחד, אחרי הכול, הוא רגש שיש לו תפקיד הגנתי והישרדותי. החברה מתייחסת בסובלנות ובאמפתיה כלפי גילויים של פחד וחרדה וכלפי תופעות נלוות להם. אגב, עד לפני פחות מחמישים שנה זה לא היה כך. אז עדיין לא הייתה מודעות למנגנוני הטראומה האנושיים, וחיילים שחוו הלם קרב לא רק שלא קיבלו מענה טיפולי אלא אף נשפטו על התנהגותם הבלתי נשלטת וישבו בכלא. היום, אני שמחה לומר שיש מידה מסוימת של מודעות, אף כי לא במידה מספקת. המערכות עדיין מתקשות לתת מענה, אבל במקרים רבים אנשים יודעים לחפש את המענה בעצמם, בעזרת המשאבים האישיים שלהם. לעומת זאת, בניגוד לפחד ולחרדה, החברה עדיין אינה מצליחה להכיל ולקבל רגשות של כעס וזעם אצל האנשים בתוכה. אנשים שאינם מצליחים לשלוט בכעסים שלהם ומגיעים להתפרצויות זעם חסרות שליטה, מוקצים מתוך החברה ומקבלים מענה משמעתי ולא טיפולי, כברירת מחדל יחידה. החברה מפרשת את התנהגותם הבלתי מווסתת כלא מוסרית, לא מקובלת, ראויה לענישה משמעתית ודורשת הרחקה. 

חדוה נבון מערכות המשפט מכוילות כך באופן בלתי מתפשר, המענים הטיפוליים כמעט אינם קיימים, ואם מערכות המשפט נכשלות בהרחקת הפרט הכועס והזועם שאינו מסוגל לשלוט במעשיו, הרי זה רק בשל אוזלת ידן ולא מפני שהן מעדיפות לספק מענה חלופי או טיפולי. מדוע זה כך? אולי משום שהתקפי חרדה ופחד מפוררים את הפרט מבפנים, ואם יש להם השפעה סביבתית, הרי שהיא בדרך כלל אינה מסכנת את חייהם ואת בריאותם הפיזית של אנשים אחרים פרט לאדם הסובל מהם. לעומת זאת, התקפי כעס וזעם גורמים לעיתים קרובות מאוד לפגיעה קשה באנשים "חפים מפשע", ולכן לחברה קשה יותר לקבל אותם כתופעה לגיטימית.

ברור כי התקפי כעס וזעם אינם תופעה שחברה מסוגלת או צריכה להכיל, עם זאת, האם המענה המשמעתי גרידא, תקיף ככל שיהיה, הוא יעיל דיו? אם כך היה, הרי שלא היה לנו צורך בבתי סוהר והיה מתפנה זמן רב לשופטים בבתי המשפט. בספר זה אני מזמינה אתכם, את כולנו, את החברה כישות – לשנות את היחס לאנשים כועסים.
אינני טוענת שיש להקל ראש במקרים של פגיעה בזולת, אבל אני כן טוענת שכדי לתת מענה יעיל לתופעת הכעס שעלולה להוביל לפגיעה בזולת או במערכות החברתיות שלנו, עלינו להבין שמאחורי כל כעס מסתתרת חרדה קיומית ראשונית, לעיתים קרובות בלתי מודעת, וכדי לטפל בכעס עלינו לזהות אותה ולטפל בה קודם. למעשה הכעס, כמו הפחד, הוא רגש הישרדותי שיש לו מטרה – להגן עלינו ולדאוג לצרכים שלנו. במקרים הלא מווסתים, הרגש הזה יוצא מהפרופורציות הבריאות שלו ותופס מקום בחיים שאינו הולם את המציאות. לכן אנשים כועסים זקוקים קודם כול לטיפול, להכלה ולעזרה דרמטית בשלושה מישורים: הפחתת חרדות, פיתוח מיומנויות חברתיות וקידום היכולת לוויסות רגשי.

הטיפול בא לעזור להם לווסת את עצמם וללמוד התנהגויות חברתיות מסתגלות. אין זה סותר, כמובן, את הצורך לקיים ולהפעיל את מערכות הענישה במלוא חומרתן, ועם זאת, גם בתוך מערכות הענישה ראוי יהיה להשקיע בשיקומם ובהחזרתם של הפוגעים לחיק החברה.

אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ואת הספר הזה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי: אנשים שמתמודדים עם כע"ס )כעסנות-עקשנות- סרבנות(, מתמודדים עם לקות ממשית בהסתגלות להתנהגויות חברתיות מקובלות. הם זקוקים – אפילו נואשים – לעזרה, והאמת שגם לטובת החברה כדאי להשקיע בעזרה הזו. תפקידנו לתת להם חיבוק מיטיב הקדמה | 17 בצורה של מענה טיפולי הולם ויעיל, ולא להסתפק בדחייה ובהרחקה שלהם, כי הדחייה רק מגבירה את ההתנגדות שלהם ומסלימה את התנהגותם האנטי חברתית.